והילד הזה הוא אני
הילד הזה, שהוא ממש לא במקרה שלי
מי הוא?
האם הוא ילד חסר שקט שאני רוצה שישב כבר?
האם הוא ילד עם התקפי זעם שהלואי שירוסנו?
האם הוא ילד שלא מקשיב בשיעור וחבל כי הוא ממש חכם?
האם הוא ילד שמתסכל אותי כי כמה כבר ניסיתי שיהיה כמו כולם?
האם זה ילד שאני משקיעה בו עוד ועוד והוא בכלל לא מעריך?
אז נתתי טיפול תרופתי, למרות שאני לא ממש בעד
כי כבר רציתי לעזור לו, רציתי שיהיה אחר.
עכשיו הוא יכול לשבת,
וכבר נרגעו התקפי הזעם,
והוא מצליח להקשיב בשיעורים והמורים ממש גאים בו,
והוא מקשיב לי ואפילו לפעמים מראה הערכה,
ואני כבר פחות מתוסכלת כי הנה מצאתי בשבילו פיתרון.
אבל איפה הוא, הילד שלי?
הילד שמטבעו חסר שקט ומלא שאלות סקרניות?
הילד שפעם היו לו התקפי זעם וכך יכולתי לדעת מתי קשה לו?
הילד שלא הקשיב בשיעור כי הדמיון שלו לקח אותו למקומות רחוקים?
הילד שלי שכמעט שכחתי שפעם הכרתי,
זה שמסתתר מאחורי הכדורים?!
נכתב מתוך עצב עמוק, אחרי שמישהי אמרה לי
“הוא עכשיו עם כדור, כי בלי כדור הוא היה מתרוצץ כאן”
ואני שאלתי את עצמי – “אז מי זה הילד הזה שאני רואה בעצם? איפה הוא הילד האמיתי שלה?”
אני לא נגד כדורים, אני בעד הילד והמשפחה שלו.
לפעמים הם יכולים לעזור, לפעמים אפשר בלעדיהם.
